אני ואני במערכת יחסים נפלאה היום, יש בינינו כבוד, קבלה, אהבה, דואליות.  אין מריבות בין השכל ללב, אין אוטומציה והתפרצויות, אין קונפליקטים, ביקורת או שנאה. יש שקט, שלווה. יש בתוכי אהבה והאהבה הזאת נובעת מנביעה פנימית עמוקה ומשפיעה מטובה ואוהבת אנשים אחרים דרכה, כנאמר בפסוק ואהבת לרעך כמוך. 

אך לא תמיד היה כך. 

אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי את המשמעות העמוקה ביותר של להיות נשמה בגוף אדם. 

עד לא מזמן הייתי קבצנית של אהבה. חיפשתי שיאהבו אותי דרך היופי שלי, החוכמה, הגוף. חיפשתי אישורים לקיום שלי, לכך שאני ראויה ורצויה, לכך שיש לי מקום בעולם.

פעמים רבות קראתי לרעב הזה 'תשוקה', כשבפועל זאת הייתה זעקה נואשת לאהבה. היה בי צימאון גדול לאינטימיות עם אחר. הבנתי שלא חיפשתי באמת אינטימיות, כי אם אהבה. ליתר דיוק אהבה לעצמי דרך האחר. אז עדיין לא ידעתי איך להביע זאת, איך לבקש זאת מעצמי, לא היו לי הכלים, התובנות.

עד לנקודה זו לא ידעתי איך לאהוב אותי. לא היו לי סטנדרטים ברורים, גבולות, עקרונות וערכים מנחים בנוגע ליחס שאני ראויה לקבל. אנו קובעים את הסטנדרטים של היחס כלפינו לפי הדרך שבה אנו מתייחסים לעצמנו. מלמדים אחרים לאהוב אותנו לפי מידת האהבה שלנו לעצמנו.

במסע שלי  עברתי תחנות רבות, עם עצמי ועם אנשים. מערכות היחסים שלי היו המראות והמורים הטובים ביותר אשר לימדו אותי להתבונן על עצמי, לרפא ולאהוב אותי. פעם חשבתי שלהיות לבד זוהי קללה. נדדתי מקשר לקשר ללא הפוגה, רק כדי לא להישאר לרגע עם עצמי. הייתי רעבה לאהבה חיצונית מתוך העדר אהבה פנימית. היום אני מבינה שהיכולת להיות לפעמים לבד זה לא אומר בדידות, זוהי בחירה הנובעת מחופש ושבירת תבנית הסיפור הפנימי, חופש לבחור מה שמתאים לי, מתי שמתאים לי. אני לא חייבת להיות כל העת בזוגיות כדי שיהיה לי את מה שאני צריכה. יש לי את זה בתוכי. יש בי אהבה. ומתוך האהבה נולדת בי בחירה. לאהוב ולבחור באדם שאיתי, כל יום מחדש.  

במסע לאהבה עצמית יש מרקמים, עומקים ודקויות לגלות.

זוהי דרך. ישנה שפה, טרמינולוגיה שבה אפשר לדבר אל עצמך.  אהבה עצמית היא ההפך מהרס עצמי. היא המקום שבו אנו פוגשים את עצמנו שברירים, ערומים. ברכות, בהכלה ובחמלה אנושית. מרשים לעצמנו לנוח לרגע , להניח את שק הכאב ולהתעטף ברכות חומלת. להיות ההורה האוהב של עצמנו ללא שיפוט או  ביקורת. אהבה עצמית היא רוך, לטפל בעצמי כמו תינוק. לדבר אלי יפה.  העצוב הוא, שאנחנו מצפים שהאחר יפסיק את הכאב שלנו, כאשר לרוב אנו מדברים אל עצמנו באופן כה אלים. מפצירים באחר שיראה אותנו, כאשר אנחנו לא רואים את עצמנו. תאהב אותי, תכיל אותי. תקשיב לי. תרפא את פצעיי, במקום להכיל ולרפא את הכאב שלנו ראשית בעצמנו.